לבן בן נחור. מכאן דאם אביו מומר קורין אותו לתורה בשם אבי אביו אבל לא בשמו לבד, כדי שלא יביישוהו אטעם הדיוק מכאן פשוע מדקרא לי' לבן בן נחור, אע"פ שבאמת הי' בן בתואל ונכד נחור, אך מפני שבתואל הי' רשע קרא אותו ע"ש אבי אביו, והובא דבר זה בהגהות רמ"א לאו"ח סי' קל"ט ס"ג. ואמנם המפרשים כתבו דלכן יחסו יעקב בשאלתו לנחור משום דבתואל לא הי' מפורסם בעירו וחשש שמא לא ידעו אל מי מכוין. ויש להוסיף דמה שמיחסין לאדם בשם אבי אביו במקום אביו יש סמך בתורה מהא דכתיב בפ' שמות ותבאנה אל רעואל אביהן ודרשו על זה בספרי פ' בהעלתך וכי רעואל שמו והלא יתרו בן רעואל הוא [ושם איירי ביתרו], אלא מכאן שנוהגין התינוקות לקרוא לאבי אביהם אבא סתם, וכן מצינו שקראו לבלשאצר בן נבוכדנצר (דניאל ה') אע"פ שהי' בן בנו, ואביו הי' אויל מרודך. וכן יהוא בן נמשי אע"פ שהי' בן יהושפט ובן בנו של נמשי (מ"ב ט' ב'-כ'). וע' יבמות כ"א ב' כולהו דבי אבא רבה קרי להו, וע' מש"כ בפ' בהעלתך שם. [תה"ד סי' ג"א].
כי אחי אביה הוא. וכי אחי אביה הוא והלא בן אחות אביה הוא, אלא אמר לה מינסבת לי, אמרה לי' אין, מיהו אבא רמאה הוא ולא יכלת לי', אמר לה, אחיו אנא ברמאות בומפרש בגמרא ששאל לה מה רמאותי', אמרה לו שאחותה בכירה ממנה ולא ישיא אותה הצעירה מקודם, וירמה אותו, ומסר לה סימנים, וע"ע בסמוך פסוק כ"ה בדרשא והנה היא לאה. – ודע דמכאן יש ללמוד דאע"פ דקיי"ל דאסור לבזות אביו אפילו אם הוא רשע ואפילו שלא בפניו [ע' ביו"ד סי' רמ"א ס"ו] מ"מ היכי דצריך לתכלית איזה ענין להודיע טיבו ותכונותיו הרעים מותר להגיד האמת, שהרי רחל אמרה אבא רמאה הוא. . (מגילה י"ג ב')
ועיני לאה רכות. מאי רכות, אילימא רכות ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, הכתיב (פ' נח) ומן הבהמה אשר איננה טהורה, בגנות צדיקים דבר הכתוב, אלא מאי רכות אמר רב, שהיתה שומעת אומרים, שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדול לגדולה והקטן לקטנה, ושואלת גדול מה הוא ואמרו לה איש רע מלסטם את הבריות, קטן מה הוא – איש תם יושב אהלים, והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה גובגמרא איתא עוד דרשת חכם אחד בבאור המלה רכות, והעתקנו זו שלפנינו מפני שהיא עיקר וכדמשמע מרש"י. – ובמ"ר כאן איתא, וללבן שתי בנות, כשתי קורות מפולשות מסוף העולם ועד סופו, זו העמידה אלופים וזו העמידה אלופים, זו העמידה מלכים וזו העמידה מלכים, מזו עמדו נביאים ושופטים ומזו עמדו נביאים ושופטים, וכן חשיב שם כמה וכמה פרטים שהשתוו בהן רחל ולאה לדורות, ולא נתבאר בכלל מה ראה המדרש לדרוש ולהסמיך זה על לשון זה הכתוב וללבן שתי בנות. ונראה ע"פ המבואר בכ"מ בגמרא דכל מקום שנאמר שני מורה על השתוות הפרטים זה לזה, יען משום דאם לא באה מלה זו לדרשא ל"ל לכתוב שני תיפק לי' דמעוט רבים שנים, וכה דרשינן ביומא ס"ב ב' שני שעירי עזים (פ' אחרי) מה ת"ל שני שיהיו שוין בקומה ובמראה וכו', וכן שם ולקח למטהר שתי צפרים שתהיינה שוות, ובקדושין ס"ח א', כי תהיינה לאיש שתי נשים – שתהיינה שוות מעם אחד, ובתו"כ פ' אמור לחם תנופה שתים, שתהיינה שוות, והרבה כהנה, וגם הכא הי' די לכתוב וללבן בנות, והיינו יודעין ע"פ הכלל מעוט רבים שנים ששתים הן, ומדכתב מפורש שתי – מורה שהן שוות, ואחרי דאי אפשר לפרש השתוותן כפשוטו בתואר ובמראה, אחרי דזו היתה עיניה רכות וזו היתה יפ"ת, לכן דריש ערך השתוותן מצד אחר, מצד העתיד, כלומר, שקורות ימי דורותיהן משתוות, וכדמפרש זו העמידה אלופים וכו', והענין מבואר. . (ב"ב קכ"ג א')
והנה היא לאה. וכי עד השתא לאו לאה היא, אלא מתוך סימנים שמסר יעקב לרחל ומסרתן ללאה לא הוי ידע לה עד ההיא שעתא דנראה כונת הקושיא וכי עד השתא לאו לאה היא, ע"פ מ"ש הרשב"ם בפי' פסוק זה דכל מקום דכתיב הלשון הנה מורה על דבר חדוש שלא נודע מתחלה, יעו"ש, והארכנו בכלל זה לעיל בפ' לך בפסוק הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, יעו"ש, ומכיון שאומר כאן והנה היא לאה קשה וכי עד השתא לאו לאה היא, ומאי חדוש יש כאן. ובאור כלל הדרשא ממסירת הסימנים עיין מש"כ לעיל בפ' י"ב אות ב'. – וכתב בס' רביד הזהב, דאע"פ שהי' יכול להכירה בקול [בעת שהגידה הסימנים] וקיי"ל דטביעת עין דקלא מילתא היא וסמכינן על זה בגיטין כ"ג א'] י"ל דביש הוכחה סותרת עד הקול, כמו הכא דבהגדת הסימנים הי' מורה שהיא רחל, בכהאי גונא לא סמכינן על טביעת עין דקלא, עכ"ד, וזה דוחק, ובשגם כי כבר ידע יעקב מרמאות לבן בכלל ועכשיו שנתוסף שנוי הקול הי' לו לחוש לצד רמאות. אבל באמת א"צ לזה, די"ל פשוט לפי מ"ש במ"ר ורחל היתה יפת תאר, עיקרה של רחל שהיתה יפ"ת, ואינו מבואר הכונה, והמפרשים לא בארו יפה, וי"ל דקשה לי' קושיא הנזכרת איך לא הכירה יעקב ללאה בקול, על זה אמר דכל עיקר הצטיינותה של רחל מלאה הי' רק בזה שהיתה יפ"ת, אבל זולת זה היו שוות בכל, וממילא גם בקול נשתוו. – ודע דממה שאמר יעקב הבה את אשתי (פ' כ"א) יש להביא ראיה דגם ארוסה בכלל שם אשת הבעל, שהרי רחל היתה אז רק ארוסה וקראה אשתי, וכן יש לכוין כזה ממ"ד בפרשת נערה המאורסה (פ' תצא) ע"ד אשר ענה את אשת רעהו, ובארוסה איירי, וכן מהדרשה דנדרים ע' א' בפסוק דפ' מטות בין איש לאשתו, מכאן לנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה, וכן אמרו בסנהדרין פ"א א' על הפסוק דיחזקאל (י"ח) את אשת רעהו טמא זו נערה המאורסה, וגם בלשון חז"ל מצינו הלשון אשתו ארוסה (יבמות פ"ט ב'). וע"פ כל זה יש להעיר במש"כ הפוסקים בדברי רבינו ירוחם אם כתבו בגט ארוסה אנת אנתתי ולא אנת ארוסתי אם כשר הגט, והרי בררנו שגם ארוסה נקראת אשת איש. וגם י"ל דמזה סמך ליסוד הדין המבואר במשנה סנהדרין נ"ג א' אלו הן הנסקלין הבא על אשת האב בין מן האירוסין, ור"ל דגם ארוסה בכלל האזהרה ערות אשת אביך לא תגלה, ועיי"ש ברש"י. . (מגילה י"ג ב')
מלא שבוע זאת. תניא, אין נושאין נשים במועד, מפני שאין מערבין שמחה בשמחה, רבי יעקב בר אחא שמע לה מן הדא, מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת הובבבלי מו"ק ח' ב' יליף ענין זה מפסוק ושמחת בחגך – ולא באשתך, ומבואר בסוגיא דמותר לישא בערב הרגל אע"פ שהסעודה תהיה בחג, ולא שייך בזה ושמחת בחגך ולא באשתך משום דעיקר שמחה לא הוי אלא יום אחד, ופירש"י עיקר שמחה דנשואין יום אחד ובשאר הימים לא חשיב מערב שמחה בשמחה, וכן קיי"ל להלכה בפוסקים. ויש להעיר בדרשה שלפנינו דלמה היה צריך לבן להמתין כל השבוע משום אין מערבין שמחה בשמחה, והלא היה די להמתין רק יום אחד. ואפשר לומר דאינו דומה עירוב שתי שמחות משתי נשואין לעירוב שמחת נשואין עם שמחה אחרת, כגון עם שמחת הרגל, דבשתי נשואין כיון דעכ"פ צריך לשמוח עם אשתו שבעת ימים אע"פ דאינה מעיקר שמחה, אך מכיון שיחלו נשואי אשה אחרת אז יש קנאת אשה מרעותה, ולכן צריך למלא כל השבוע, משא"כ שמחת נשואין עם שמחת הרגל אין קפידא יותר מיום אחד, ודו"ק. ומה שנוגע עוד לענין איסור עירוב שמחה בשמחה יתבאר אי"ה לפנינו בס"פ ראה בפסוק ושמחת בחגך, ושם נבאר אי"ה מה שנוגע עוד לדרשה שלפנינו, יעו"ש. – ודע דמה שלא נזכר בכתוב בנשואי רחל שאסף לבן את אנשי המקום ועשה משתה, י"ל דגם בנשואי לאה לא עשה דבר זה רק לתחבולה להוציא לאור דבר רמאותו, להחליף רחל בלאה, והיינו שרצה להטריד את יעקב במשתה ובאורחים, אבל עתה בנשואי רחל שלא היה לו צורך עוד בתכלית זו שוב לא אסף למשתה. . (ירושלמי מו"ק פ"א ה"ז)
כי שנואה לאה. מאי שנואה, אילימא שנואה ממש, אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, דכתיב (פ' נח) ומן הבהמה אשר איננה טהורה, ובגנות צדיקים דבר הכתוב, אלא ראה הקב"ה ששנואין מעשה עשו בפניה – ויפתח את רחמה וקצת צ"ע דלא פריך אילימא שנואה ממש איך היה עמה, והא אמרו בנדרים כ' ב' דבני שנואה הם אלה שעליהם אמר הכתוב (יחזקאל כ') וברותי מכם המורדים והפושעים בי, ומדלא פריך כן יש להביא ראיה לדעת הטור באו"ח סי' ר"מ דאם בשעת הזיווג רצויה היא לו אינה בכלל איסור, וכן הביא הב"י שם בשם הראב"ד, ולפלא הוא שבשו"ע לא הביא דעה זו אף כי בב"י לא העיר על זה כלום. . (ב"ב קכ"ג א')
ויפתח את רחמה. תניא, רבי עקיבא אומר, כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה, שנאמר ויפתח את רחמה זמקודם לזה חשיב בגמרא מספר אברים היתרים באשה מבאיש וחשיב ר' עקיבא גם זה. . (בכורות מ"ה א')
ותקרא שמו ראובן. מאי ראובן, אמרה לאה, ראו מה בין בני לבן חמי, דאלו בן חמי אף על פי דמדעתי' זבנה לבכורותי' כתיב בי' וישטם עשו את יעקב, ואלו בני אע"פ דבעל כרחי' שקלה יוסף לבכורותי' מיני' דכתיב (ד"ח א' ה') ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף, אפילו הכי לא קנא בי', דכתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם חלכאורה צ"ע בעיקר השאלה מאי ראובן והא הפסוק גופי' מבאר סבת שם זה, כי ראה ה' בעניי ונראה משום דלפי טעם הדבר שאמרה כי ראה ה' בעניי הו"ל לקרוא אותו ראו עני, ולכן שואל מאי ראו בן, וע' מש"כ לעיל בר"פ בראשית בפסוק את השמים ואת הארץ, ובדבר העברת הבכורה מראובן ליוסף עיין מש"כ לקמן בפ' ויחי (מ"ח כ"ב). . (ברכות ז' ב')
אודה את ה'. א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, מיום שברא הקב"ה את עולמו לא הי' אדם שהודה להקב"ה עד שבאת לאה והודתו, שנאמר הפעם אודה את ה' טפירש"י [והוא ממ"ר] לפי שראתה ברוח הקודש שעתיד יעקב להעמיד י"ב שבטים ולו ארבע נשים, כיון שילדה בן רביעי הודית על חלקה שעלה לה יותר מן המגיע, עכ"ל, וכתב מהרש"א וז"ל, וצ"ל דלא כמתנבאה אמרה כן, דהא לא חשיב לאה בכלל הנביאות בפ"ק דמגילה י"ד א' אלא שלא מדעת שם הקב"ה בפיה לדבר עתידות, עכ"ל, והדוחק נראה ומורגש. אבל באמת הדבר פשוט, כי הדורש הזה ס"ל כמ"ד בב"ר פ' ס"ו ובפ' ע"ב דכל האמהות נביאות היו, וכן במדרש שוח"ט סי' ק"ה דריש ובנביאי אל תרעו אלו האמהות, וכ"ה בס"ע פ' כ"א, וחלוקים אלו המדרשים על האגדה דמגילה הנ"ל. ויש להביא ראי' מעוד אגדה בגמרא דגם הגמרא ס"ל כהמדרשים הנ"ל, והוא בסוטה י"ג א', באותה שעה נתקיימה נבואתה של רבקה וכו', וכן איתא מפורש בירושלמי ברכות פ"ט ה"ה אמנו רחל מנביאות הראשונות היתה, הרי דגם בגמרא דרשות חלוקות בענין זה, וא"כ אין להקשות מאגדה אחת על אחרת. – ודע דכלל דרשא זו מיום שברא הקב"ה את עולמו לא הי' אדם שהודה להקב"ה עד שבאת לאה, צ"ע טובא לכאורה מב"ב י"ד ב' דהמזמור בתהלים (קל"ט) ה' חקרתני ותדע אמרו אדם הראשון, עיי"ש ברש"י, ובאותו המזמור אמר אודך על כי נוראות נפליתי, ואפשר לומר דהכונה הכא דמין הודאה של לאה אשר נפל בחלקה יותר מן המגיע לה, כמש"כ, בזה היתה היא ראשונה, והודאת אדה"ר היתה בכלל על נפלאות ה'. . (שם שם)
